הצגת תפריט בינואר 2018 הוזמנתי ע"י תנועת ויצו להרצות לפני משתתפות הכנס השנתי של המנהיגות העולמית של התנועה. בחרנו לדון בנושא חשוב ומרכזי, אך שמעורר אי נוחות אצל רבים מאיתנו: גיוס צוואות ועזבונות.
במהלך שנותי בתחום, היכרתי תורמים רבים אשר החליטו להקדיש חלק, או את כל עזבונם, לצרכי הכלל. בחלק מהמקרים יהיו אלה ארגונים ועמותות אשר נהנו מנדיבות התורמים גם במשך ימי חייהם, אך בחלק נכבד מהמקרים בהם עסקתי, התרומה היחידה שניתנה אי פעם לארגון ע"י התורם היה לאחר פטירתו. לעיתים קרובות, המשמעות הכספית של צוואה או עזבון היא המשמעותית ביותר מכלל התרומות שגויסו במהלך השנה, ולפעילים בעמותות תפקיד חשוב ביותר בגיוס מענקים שכאלה. אך אצל פעילים רבים, כמו גם בקרב חלק מגייסי הכספים השכירים שהיכרתי, קיימת תחושת אי נוחות מנושא זה, הרי איך אפשר לדבר עם אדם על מותו הבלתי נמנע, ולבקש שייטיב עם הארגון אותו אנו מייצגים, כאשר יגיע שלב הכנת הצוואה? אכן דילמה רצינית, לכאורה.
ארגון בריא, המקיים שיגרה נכונה של טיפוח תורמים כחלק מאסטרטגיה של שותפות ושקיפות, חייב להיות במצב בו תורם ירצה מיוזמתו להשאיר מעזבונו לארגון בו היה פעיל ואולי אף תמך בו כספית לאורך השנים.
ההכרה כי גיוס צוואות ועזבונות לטובת ארגונים ועמותות הינו תהליך המתמשך לאורך שנים, מחייבת את הארגונים להפגין כלפי חוץ לאורך זמן ובאופן אמין את היותם ראויים למענקים מיוחדים אלה. מעבר לזה – הארגון חייב לשווק בערוצים שונים את נכונותו לקבל עזבונות. נשמע מוזר? נכון. אז מדוע שוב ושוב אנו – כאנשי מקצוע המלווים ארגונים שונים – נפגשים לעיתים קרובות במצבים בהם הארגון מופתע כאשר נפתחת צוואתו של פעיל זה או אחר, והארגון אינו אחד המוטבים?
התשובה הבסיסית ברורה: לא ביקשנו!
גם בגיוס צוואות ועזבונות הכלל ברור: על מנת לקבל, צריך לבקש. הכנת צוואה הינה חלק ממעגל החיים, והכנה לעתיד לבוא. צוואה ניתנת לשינוי פעמים רבות, והיא מבטאת את רצונו של אדם בנקודת זמן ספציפית. גם לאחר חתימת צוואה המטיבה עם הארגון, המצווה רשאי לשנות את דעתו, ולכן טיפוח תורמים אינו נעצר לעולם.
בהרצאה שהעברתי בויצו דנו רבות בשאלת הפחד מהמוות (הביטוי המקצועי הינו thanathophobia, death anxiety) וההשפעה של פחד זה על מועד הכנת הצוואה. רובנו לא פוחדים מהמוות עצמו, אלא מהדרך לשם, מאיבוד צלם האדם שבנו. הכנת צוואה מפחיתה את החשש מהמוות, מכיוון שבדרך רציונלית עד כמה שניתן, אנו מנסים לתכנן ולשלוט בעתיד. הפחד מהמוות אינו תופעה של גילאי זיקנה (ומי יכול בעולם המודרני להגדיר זיקנה מהי?), אלא דוקא תופעה של גילאי הבגרות והבשלות המשפחתית, העשורים החמישי והששי לחיינו. זה גם השלב המתאים להכין צוואה, במידה ולא הכנו אותה עוד לפני כן (והולכים ורבים הצעירים שמכינים צוואות בשלב מוקדם של חייהם). לכן, אנו כגייסי כספים המעוניינים בגיוס צוואות ועזבונות חייבים לפעול מול קבוצת גיל זו.
הכשרת מתנדבים לגיוס צוואות ועזבונות הוא אתגר מקצועי מהמעלה הראשונה, קשה יותר מהכשרת מתנדבים לגיוס כספים "שגרתי" (וכולנו יודעים עד כמה משימה זו בעצמה אינה קלה). ארגונים הרוצים להתמקצע בתחום זה חייבים בהכשרה מתאימה, עליה אנו אמונים בגלובל כאן.
